אהרן דב פריימן
נטוע היה באדמתה ואוירה של ארץ חמדתנו כדור שישי לבוני ובני ירושלים.
אהרן דב נולד בעיר העתיקה של ירושלים עיר הקודש ת"ו. אביו ר' שלמה אליהו פריימן ז"ל, תלמיד חכם ובעל חסד מסר את נפשו על שמירת המקומות הקדושים בארץ ישראל; קבר דוד המלך, חורבת רבי יהודה החסיד וקבר רחל. הוא שמר על אחיזתנו גם בזמנים קשים, מתוך גבורה ותחושת שליחות. אימו מרת ציפורה פייגה ע"ה לבית שילדקרוט, עקרת הבית, "כל כבודה בת מלך פנימה".
בצעירותו למד אהרן דב בתלמוד תורה 'עץ חיים', והיה ידוע כמתמיד גדול. מסופר שר' אריה לוין זצ"ל היה קורא לו מפעם לפעם באמתלות שונות ושלח אותו לשליחויות שונות כדי שישאף מעט אוויר מחוץ לכותלי בית המדרש. בנערותו גלה למקום תורה, ויצא מהעיר העתיקה אותה כה אהב, כדי לדבוק בתורה בישיבת 'הדרום' ברחובות, וללמוד מהרבנים החשובים הרב ש"ך זצ"ל, הרב צבי יהודה מלצר זצ"ל והרב בר שאול זצ"ל.
לאחר נישואיו עם לאה לבית ריבלין ע"ה, שירת שלוש שנים בצבא ההגנה לישראל ברבנות הצבאית. בשנים אלה הם גרו בבאר שבע בקרבת הבסיס הצבאי, ולאה עסקה בחינוך ילדי ישראל הרכים. לאחר תקופת באר שבע עברה המשפחה לאופקים שם המשיכה לאה בעבודת החינוך, ואהרן דב עסק בהנהלת חשבונות ולימד גם מעט שיעורים פרטיים.
בהמשך הדרך עברה המשפחה לפרדס חנה. אהרן דב עבד כמנהל חשבונות במפעל בקיבוץ משמרות וקידש שם שמיים בהליכותיו בקודש, וביושר הנהגותיו. כמידתו של אהרן הכהן היה אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. הקדים שלום לכל אדם, קטן או גדול, בסבר פנים יפות. ביחוד חיפש את אותם שיש פחות מי שיאיר פניו אליהם, ודאג לשמחם בברכת שלום לבבית.
כותלי הבית שבנה יחד עם לאה לא פסקו לספוג קולות לימוד ותפילה במשך כל השנים. בשעות מוקדמות בטרם יצא לעבודת יומו, בשעות אחר הצהריים והערב עת חזר מעבודתו, ובכל עת שהיה פנוי ממלאכתו, עמל בלימודו בסדר מחזורי מופתי, של תנ"ך, ש"ס משניות ותלמוד בבלי, עד סוף ימיו ממש. הספרים חיכו לו על השולחן בגעגועים, והוא חיכה לאחוז בהם ולינוק מתורת ד' עוד ועוד בשקיקה רבה. שקול היה במילותיו, אך דווקא בשל כך יקרו דבריו באזני הסובבים.
מאז שעזב את ירושלים חלמו אהרן דב ולאה לשוב אליה. חלם והתפלל. התפלל וחלם. כה עזה אצלו הייתה תחושת הגעגוע עד כי היה חותם בספריו "ירושלים. גלות פרדס חנה".
המעבר לאלון שבות היווה נקודת ציון מיוחדת בראותם בגוש עציון חלק מירושלים רבתי. כה שמח בבני העלייה המצויים ביישוב, ואווירת הקודש הזכירה לו במעט את ימי ילדותו בירושלים.
"נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ". הזוגיות המיוחדת ששררה בינו ללאה הייתה לשם דבר, שרבים מחוץ לבית כמו גם בני המשפחה עצמה ראו, למדו ומשתדלים ליישם בחיי היום יום.
אהרן דב היה איש מסור ללאה רעייתו, למשפחתו ולחבריו. הוא דאג לכל מחסורה של לאה, וחינך את ילדיו לאהבת תורה ולמידות טובות. הוא הקפיד לברך בקול רם ולענות אמן לברכות של אחרים, וזכה שמילותיו האחרונות היו ברכת "שהכול נהיה בדברו", שעות ספורות לפני צאת נשמתו הטהורה.
אהרן דב נפטר בז"ך טבת התשע"ג ביום חורפי במיוחד, כשאדרת שלג צחה וזכה עוטפת אותו ואת המלווים הרבים שהגיעו לחלוק לו כבוד אחרון בבית החיים בגוש עציון.
ת.נ.צ.ב.ה
